עוד הרבה לפני ששמעתי על טלפון סלולרי רציתי כזה.
בנעוריי היתה תקופה של כמה שנים טובות בהן לא היה לי אפילו טלפון בבית (הקשישים יותר בינינו אולי זוכרים שפעם היה קשה להשיג טלפון בארץ). הגישה לטלפון הפכה לסוג של אובססיה אצלי. בכל מקום ידעתי היכן יש טלפון ציבורי. תמיד אגרתי אסימונים (גם את זה כבר אין הרבה שזוכרים, כנראה).
בצבא אפילו עליתי למשפט פעם כי דיברתי שיחה פרטית בטלפון צבאי.
אז כשהתחילו הפרסומות של חברת "פלאפון" ממש, אבל ממש רציתי כזה גם. זוכרת אפילו את הסלוגן: "פלאפון הופך שעה אבודה לשעת עבודה". לגמרי.
אבל חלפו עוד כמה שנים עד שהיה לי טלפון נייד. פלאפון היה יקר מדי עבורי, גם לרכישה ובעיקר להפעלה. לא יודעת מי זוכר שבהתחלה גם השיחות הנכנסות עלו כסף.
והפלאפונים הראשונים היו גדולים, כבדים, מסורבלים, והגיעו עם תיק נשיאה בערך בגודל של הקופסא של מסיכת האב"כ שחילקו לנו במלחמת המפרץ.
כאשר קמה חברת "סלקום" וכל עם ישראל נהר לקנות את ה"נוקיה" הראשון שלו, אני דווקא הלכתי נגד הזרם. אם כולם עושים את זה אז דווקא אני לא.
אז מתי נשברתי?
כשהעבירו אותי בעבודה לחדר ללא טלפון, ובדיוק באותו היום קרה משהו לבן שלי בבית הספר והם לא הצליחו להשיג אותי.
למחרת קניתי טלפון.
שנים הייתי עם אותה נוקיה ראשונה, לא גדולה אבל די כבדה.
אני לא זוכרת כמה שנים היה לי הטלפון הזה, אבל נראה לי שהחזקתי איתו הרבה זמן.
באיזשהו שלב עברתי למוטורולה שנראה פחות או יותר ככה
עם השנים הטלפונים השתכללו, יותר נכון הפונקציונליות שלהם. אחד הדברים שמצא חן בעיני יותר מכל היתה אופציית הרטט. גם שיחקתי המון עם רינגטונים למיניהם. הקדשתי זמן לקבוע לכל בן משפחה וחברה רינגטון משלהם. הקדשתי זמן ללמוד כיצד לסנן שיחות כך שהילדים ובעלי, למשל, יוכלו להתקשר אלי גם כשהטלפון שלי במצב שקט. אהבתי להתעסק עם המכשיר. אהבתי שאני זמינה גם כשאני לא בבית או במשרד, צמודה לטלפון.
כאשר התחילו הסמארטפונים שוב הלכתי נגד הזרם. לא הסתדרתי עם מסכי ה-טאצ' והעדפתי מקלדת.
עברתי לבלאקברי
כאן כבר היו לי כמה אפליקציות, מייל, אפילו WAZE אבל התחושה - מה שנקרא look and feel - היתה של טלפון עם מקלדת. זה התאים לי הרבה מאד זמן.
באיזשהו שלב לפני כעשר שנים החלטתי בכל זאת לנסות לעבור לסמארטפון ממש. מישהו שעבד איתי ניסה לשכנע אותי לעבור לאייפון. הוא אפילו הגדיל לעשות והשאיל לי את האייפון הישן שלו, כי בדיוק קנה חדש. החזקתי פחות משבועיים עם האייפון הזה. משהו הרגיש לי לא נוח, לא אינטואיטיבי, לא גמיש. לא ידעתי להסביר אפילו מה לא מצא חן בעיני.
בעלי עשה חקר שוק וקנה לשנינו סמארטפון מסוג אנדרויד שאינני זוכרת אפילו את שם החברה. משהו לא מוכר. הבאנו אותו הביתה ואז מהר מאד התברר שאין כמעט קליטה סלולרית. מהר מאד החזרנו את המכשירים לחנות. אני החלטתי, לשם שינוי, לקנות את מה שכולם קונים: סמסונג. אם אינני טועה זה היה סמסונג גלקסי S3.
התרגלתי אליו מייד. בניגוד לאייפון, לאנדרויד התחברתי בקלות ולמדתי מהר מאד איך לתפעל אותו. היו רק שתי בעיות למכשיר הזה שחייתי איתן איכשהו בשלום שלוש או ארבע שנים - האחת היתה שהטלפון התחמם מאד, ובמיוחד ברכב פשוט התרגלתי לתקוע אותו בפתח של המזגן כדי שלא יתחמם יתר על המידה. השנייה היתה שאחרי השנה הראשונה הסוללה לא החזיקה מעמד הרבה זמן. התרגלתי להסתובב עם מטען ולתקוע אותו בכל הזדמנות לטעינה, לא משנה היכן הייתי.
אבל נהניתי ממנו והוא היה טלפון טוב למדי.
מאז עברתי מכשיר או שניים, והתחלתי להשתמש ביותר ויותר אפליקציות - לניווט, לחניה, להזמנת מונית או בחו"ל אובר, לתשלומים ועוד. המייל מגיע לטלפון והיומן מתנהל בטלפון והוא הפך לחלק בלתי נפרד ממני, הרחבה של הזיכרון שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה