tag:blogger.com,1999:blog-43460010222626315362024-03-06T00:54:07.664+02:00כמו רקפת בסלערקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.comBlogger9125tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-73478085141593451652023-01-07T19:16:00.002+02:002023-01-07T19:16:55.017+02:00לשרביט החם - יריב לוין - רפורמטור או טרמינטור?<p dir="rtl" style="text-align: right;"> <a href="יריב לוין - רפורמטור או טרמינטור" target="_blank">במדור השרביט החם</a> השבוע (שניהולו התחלף וקנקן כעת מחליף את אמפי) הועלה הנושא: </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">יריב לוין - רפורמטור או טרמינטור?</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">אני לא מתיימרת להבין הרבה בפוליטיקה או במשפטים, אבל כל המגמה - של יריב לוין ושל נתניהו (ודרעי ועוד) מזה זמן רב הוא לכרסם בדמוקרטיה בישראל ולהפוך אותה לדיקטטורה בלי שאף אחד ישים לב. או שכבר לא אכפת להם ששמים לב כי כמו שבשנת 2015 נתניהו הרגיש שיש לו כוח אדיר שלא היה לו עד כה והתחיל "להשתין מהמקפצה" כך עכשיו עם ממשלת <strike>הימין </strike>שחיתות "על מלא" יש להם תחושה שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים ואין מי שיתנגד להם. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">דמוקרטיה מתאפיינת בהרבה יותר מאשר "שלטון הרוב". נושא ה"איזונים והבלמים" ונושא "הפרדת הרשויות" הם הבסיס החיוני ביותר לקיום דמוקרטיה, וכמובן שמירה על זכויותיו של האזרח. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">הפעולות שבהן נוקט יריב לוין נועדו לחרב את כל זה. וכל מי שטומן ראשו בחול וחושב שלא יקרה כלום יש לי חדשות בשבילו - זה כבר קרה, זה קורה ועוד יקרה. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">אני מאד מאד חרדה לנו ולמדינה שלנו. </p>רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-8053391987224987242022-08-17T17:40:00.002+03:002022-08-17T17:40:39.710+03:00מה זה צריך להיות?<p dir="rtl" style="text-align: right;"> הם היו בשמירה, לא? </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">אז למה ללכת הצידה כדי להתפלל? למה הוא לא יכול היה להתפלל שם בעמדה?</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">ולמה לא אחרי המשמרת? פיקוח נפש דוחה וכל זה. לא? </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">והחייל היורה - אני מתערבת שהוא נרדם בכלל וכשראה מישהו מתקרב שכח שהחבר שלו הלך להתפלל ונכנס לפאניקה.</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">משהו בכל הסיפור הזה של ה"אש הידידותית" פשוט לא נראה לי. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">גם המסכן שנורה ונהרג לא היה בסדר, לדעתי. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">וגם המסכן שירה וגם אם לא יואשם במשהו - זה כבר שרט אותו לכל החיים. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">אני לא מבינה בכלום, כן?</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">אלה רק התחושות שלי. </p>רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-69700103334456813262022-08-12T11:09:00.000+03:002022-08-12T11:09:01.541+03:00בתוך עמי אני חיה? <p dir="rtl" style="text-align: right;"> המוווון זמן לא כתבתי. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה חשבתי / קיוויתי שאתמיד ואכתוב באופן קבוע. פעם בשבוע, או לפחות - כמו רבים מהבלוגים שאני קוראת - פעם בחודש. זה לא קרה לצערי. החיים וזה. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">השבוע היו פריימריז בליכוד וגם במפלגת העבודה, וכל המדינה (או לפחות כל אמצעי התקשורת) רוחשת ורועשת לקראת הבחירות בנובמבר....ואני מביטה סביבי ושואלת את עצמי מה אני עושה כאן.</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">אני שואלת את עצמי מיהם האנשים האלה שבקרבם אני חיה?</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">מיהם האנשים האלה שהתפקדו למפלגות האלה?</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">מיהם האנשים האלה שנוסעים סביבי בכביש?</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">מיהם האנשים האלה בתור של הסופר, בקופת חולים, במועדון הספורט. </p><p dir="rtl" style="text-align: right;">כבר זמן רב שאני פחות ופחות מרגישה חלק מהם. פחות ופחות מרגישה הזדהות עם "עם ישראל", שעד לא מזמן עצם צמד המילים האלה היה מרגש אותי.</p><p dir="rtl" style="text-align: right;">האם זה תמיד היה ככה ורק אני הייתי עיוורת או מסונוורת? או שמשהו לא טוב קרה? או שמשהו פגום אצלי? </p>רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-91196073200390863042021-06-19T18:01:00.003+03:002021-06-19T18:10:37.989+03:00אני והיסטוריית הטלפונים הניידים שלי<p> עוד הרבה לפני ששמעתי על טלפון סלולרי רציתי כזה. </p><p>בנעוריי היתה תקופה של כמה שנים טובות בהן לא היה לי אפילו טלפון בבית (הקשישים יותר בינינו אולי זוכרים שפעם היה קשה להשיג טלפון בארץ). הגישה לטלפון הפכה לסוג של אובססיה אצלי. בכל מקום ידעתי היכן יש טלפון ציבורי. תמיד אגרתי אסימונים (גם את זה כבר אין הרבה שזוכרים, כנראה). </p><p>בצבא אפילו עליתי למשפט פעם כי דיברתי שיחה פרטית בטלפון צבאי. </p><p>אז כשהתחילו הפרסומות של חברת "פלאפון" ממש, אבל ממש רציתי כזה גם. זוכרת אפילו את הסלוגן: "פלאפון הופך שעה אבודה לשעת עבודה". לגמרי.</p><p>אבל חלפו עוד כמה שנים עד שהיה לי טלפון נייד. פלאפון היה יקר מדי עבורי, גם לרכישה ובעיקר להפעלה. לא יודעת מי זוכר שבהתחלה גם השיחות הנכנסות עלו כסף. </p><p>והפלאפונים הראשונים היו גדולים, כבדים, מסורבלים, והגיעו עם תיק נשיאה בערך בגודל של הקופסא של מסיכת האב"כ שחילקו לנו במלחמת המפרץ.</p><p>כאשר קמה חברת "סלקום" וכל עם ישראל נהר לקנות את ה"נוקיה" הראשון שלו, אני דווקא הלכתי נגד הזרם. אם כולם עושים את זה אז דווקא אני לא. </p><p>אז מתי נשברתי?</p><p>כשהעבירו אותי בעבודה לחדר ללא טלפון, ובדיוק באותו היום קרה משהו לבן שלי בבית הספר והם לא הצליחו להשיג אותי. </p><p>למחרת קניתי טלפון. </p><p>שנים הייתי עם אותה נוקיה ראשונה, לא גדולה אבל די כבדה. </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgFfc3bZfyOYkwdqlYbMAUX7zoB9hjCsmFqM4eXUCAyaKNIeDA_49qWQeR0H9l68245Y4RrE_aJ7QpOkpAnLqp7_q5UPufrgVMFaPSfGc7Tlx85yC7kYbIqJoeMgFF5cIA11sjYfnvsL7x0/s500/nokia+1995.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="414" data-original-width="500" height="530" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgFfc3bZfyOYkwdqlYbMAUX7zoB9hjCsmFqM4eXUCAyaKNIeDA_49qWQeR0H9l68245Y4RrE_aJ7QpOkpAnLqp7_q5UPufrgVMFaPSfGc7Tlx85yC7kYbIqJoeMgFF5cIA11sjYfnvsL7x0/w640-h530/nokia+1995.jpg" width="640" /></a></div><br /><p>אני לא זוכרת כמה שנים היה לי הטלפון הזה, אבל נראה לי שהחזקתי איתו הרבה זמן. </p><p>באיזשהו שלב עברתי למוטורולה שנראה פחות או יותר ככה</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgJM3zuSeP9LDdQaZNRopo8hIStFchbplv-veBERKhE8j7j37gRNx5PWpXXUCamFqtfG5Wu7DZZWmClwpPx600WhQdCGkM3cRd_ecBhg9qOZi9zWTEJ9fq5W0YU5Pg43uxTccAtf5GjiTe9/s800/motorola.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="600" data-original-width="800" height="480" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgJM3zuSeP9LDdQaZNRopo8hIStFchbplv-veBERKhE8j7j37gRNx5PWpXXUCamFqtfG5Wu7DZZWmClwpPx600WhQdCGkM3cRd_ecBhg9qOZi9zWTEJ9fq5W0YU5Pg43uxTccAtf5GjiTe9/w640-h480/motorola.jpg" width="640" /></a></div><br /><p>עם השנים הטלפונים השתכללו, יותר נכון הפונקציונליות שלהם. אחד הדברים שמצא חן בעיני יותר מכל היתה אופציית הרטט. גם שיחקתי המון עם רינגטונים למיניהם. הקדשתי זמן לקבוע לכל בן משפחה וחברה רינגטון משלהם. הקדשתי זמן ללמוד כיצד לסנן שיחות כך שהילדים ובעלי, למשל, יוכלו להתקשר אלי גם כשהטלפון שלי במצב שקט. אהבתי להתעסק עם המכשיר. אהבתי שאני זמינה גם כשאני לא בבית או במשרד, צמודה לטלפון. </p><p>כאשר התחילו הסמארטפונים שוב הלכתי נגד הזרם. לא הסתדרתי עם מסכי ה-טאצ' והעדפתי מקלדת. </p><p>עברתי לבלאקברי</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjowNeQFWXLPnoxu-F9v4fWzXDjjY0HSK3JLli5OrFgf1NPT7M81QETyD7Tp110D1szrneE-_I5LkVbBXlP-DrUPVG-QJzIBRyJKpp-DuHC7CORCDOsLzUgZLWgiHmsavLKOl6cNrRM_poQ/s1190/BlackBerry_8820%252C_BlackBerry_Bold_9900_and_BlackBerry_Classic.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1190" data-original-width="772" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjowNeQFWXLPnoxu-F9v4fWzXDjjY0HSK3JLli5OrFgf1NPT7M81QETyD7Tp110D1szrneE-_I5LkVbBXlP-DrUPVG-QJzIBRyJKpp-DuHC7CORCDOsLzUgZLWgiHmsavLKOl6cNrRM_poQ/w416-h640/BlackBerry_8820%252C_BlackBerry_Bold_9900_and_BlackBerry_Classic.jpg" width="416" /></a></div><br /><p>כאן כבר היו לי כמה אפליקציות, מייל, אפילו WAZE אבל התחושה - מה שנקרא look and feel - היתה של טלפון עם מקלדת. זה התאים לי הרבה מאד זמן.</p><p>באיזשהו שלב לפני כעשר שנים החלטתי בכל זאת לנסות לעבור לסמארטפון ממש. מישהו שעבד איתי ניסה לשכנע אותי לעבור לאייפון. הוא אפילו הגדיל לעשות והשאיל לי את האייפון הישן שלו, כי בדיוק קנה חדש. החזקתי פחות משבועיים עם האייפון הזה. משהו הרגיש לי לא נוח, לא אינטואיטיבי, לא גמיש. לא ידעתי להסביר אפילו מה לא מצא חן בעיני.</p><p>בעלי עשה חקר שוק וקנה לשנינו סמארטפון מסוג אנדרויד שאינני זוכרת אפילו את שם החברה. משהו לא מוכר. הבאנו אותו הביתה ואז מהר מאד התברר שאין כמעט קליטה סלולרית. מהר מאד החזרנו את המכשירים לחנות. אני החלטתי, לשם שינוי, לקנות את מה שכולם קונים: סמסונג. אם אינני טועה זה היה סמסונג גלקסי S3. </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh5yk0pSXdYXd8-9k-ApFuHM1DUdYKyNzj59IRKQwRsOdrRfW0pfYQMPImCpe-sGCZqh-sPGXgG8Gd5whTyUgCMbzdtivzLO7nVSQ4hKf-_dvNv_Yu3elTgO6xyx74GR6m9AIFpbv342_tJ/s414/Samsung_Galaxy_S_III.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="414" data-original-width="240" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh5yk0pSXdYXd8-9k-ApFuHM1DUdYKyNzj59IRKQwRsOdrRfW0pfYQMPImCpe-sGCZqh-sPGXgG8Gd5whTyUgCMbzdtivzLO7nVSQ4hKf-_dvNv_Yu3elTgO6xyx74GR6m9AIFpbv342_tJ/w372-h640/Samsung_Galaxy_S_III.png" width="372" /></a></div><p>התרגלתי אליו מייד. בניגוד לאייפון, לאנדרויד התחברתי בקלות ולמדתי מהר מאד איך לתפעל אותו. היו רק שתי בעיות למכשיר הזה שחייתי איתן איכשהו בשלום שלוש או ארבע שנים - האחת היתה שהטלפון התחמם מאד, ובמיוחד ברכב פשוט התרגלתי לתקוע אותו בפתח של המזגן כדי שלא יתחמם יתר על המידה. השנייה היתה שאחרי השנה הראשונה הסוללה לא החזיקה מעמד הרבה זמן. התרגלתי להסתובב עם מטען ולתקוע אותו בכל הזדמנות לטעינה, לא משנה היכן הייתי.</p><p>אבל נהניתי ממנו והוא היה טלפון טוב למדי. </p><p>מאז עברתי מכשיר או שניים, והתחלתי להשתמש ביותר ויותר אפליקציות - לניווט, לחניה, להזמנת מונית או בחו"ל אובר, לתשלומים ועוד. המייל מגיע לטלפון והיומן מתנהל בטלפון והוא הפך לחלק בלתי נפרד ממני, הרחבה של הזיכרון שלי.</p>רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-75776387525473991882021-05-15T11:28:00.002+03:002021-05-15T11:28:29.483+03:00כשנשמעת אזעקה<p> כשנשמעת אזעקה הלב שלי בנפילה חופשית.</p><p>הבטן מתערבלת, אני מייד חייבת לשירותים - אבל אי אפשר, כי צריך לרוץ לממ"ד, ולהיסגר שם כמה שיותר מהר. ולהתאפק עשר דקות. ובעלי תמיד מחפף ויוצא מהממ"ד כמה דקות לפני הזמן. ואני נלחצת מזה.</p><p>בתקופה של אזעקות, כל דבר נשמע לי כמו התחלה של אזעקה.</p><p>משאית שבולמת, אופנוע שמאיץ, יללה של חתול מיוחם מחוץ לחלון.</p><p>אחרי אזעקה הגוף עדיין בסְטרֵס. </p><p>דבר ראשון אני רצה להתיישב בשירותים. </p><p>ואחר כך, אם זה במהלך היום - אני לא מסוגלת לאכול אחרי כן. אם זה בלילה אני לא מצליחה להירדם זמן רב אחרי. </p><p>במהלך האזעקה אני הולכת בזהירות, פוחדת ליפול ולהיחבל בדרך לממ"ד.</p><p>באזור שלי יש אזעקות מעטות בימים אלה, ואני חושבת על כל האנשים בדרום שחיים ככה כבר מעל לעשרים שנה. במצב של טראומה תמידית. זה אפילו לא פוסט-טראומה כי פוסט זה "אחרי" והם לעולם לא אחרי. איך אפשר לחיות ככה? </p><p><br /></p>רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-8296574598172966432021-05-02T10:28:00.004+03:002021-05-02T10:28:43.700+03:00האסון בהר מירון - על מה אף אחד לא מדבר<p>היום הוכרז כיום אבל לאומי לקורבנות האסון בהר מירון שארע לפני כמה ימים בערב ל"ג בעמר.</p><p>מדברים על האסון האזרחי הגדול ביותר שהיה אי פעם בארץ.</p><p>אגב מספר הקורבנות גדול רק באחד ממספר הקורבנות באסון השריפה בכרמל. אז טכנית זה נכון. ואולי הם חושבים (בלי לומר במפורש) שחלק מההרוגים באסון ההוא היו אסירים והם שווים פחות, מי יודע?</p><p>מדברים על הכתובת על הקיר, על ניהול כושל (או בעצם העדר ניהול) של האירוע, כל שנה, של האתר. </p><p>מדברים על אחריות ואשמה של פוליטיקאים, של המשטרה (כן או לא), של ה"הקדשים" (מה שזה לא יהיה, פעם ראשונה ששמעתי את המונח) השונים שכל אחד מהם עושה בהר כברצונו אבל אף אחד מהם לא באמת נושא באחריות כלשהי. </p><p>מדברים על המבנה של המקום, על אופן היציאה של ההמון בתום ההדלקה, על צוואר הבקבוק שנוצר, על משטח הנירוסטה (מאיפה בא להם נירוסטה? זה בטוח אלומיניום בכלל!) התלול שהיה רטוב או שמן או משהו אחר אבל בטוח חלקלק מסיבה כזו או אחרת.</p><p>על מה לא מדברים?</p><p>לא מדברים על התנהגות הקהל עצמו.</p><p>לא מדברים על נחיל ענק של אנשים שנדחפים זה על זה, מתקדמים גם אם אין לאן להתקדם, נצמדים (בלי קשר לקורונה ושמירת מרחק, מה הקטע להיצמד ככה? לא שמעו על שמירת איזשהו מרווח בין מי שנמצא לפניך ומי שנמצא אחריך?) ונשענים - עד כדי כך שכאשר אנשים מתחילים ליפול, אף אחד לא נעצר, אף אחד לא מתעכב רגע כדי לתת מרחב נשימה - לא פלא שנופלים אלה על אלה ומוחצים וחונקים אנשים וילדים למוות. מה זאת ההתנהגות הזאת? </p><p>אפילו עדר של בעלי חיים לא מתנהל ככה!</p><p>נכון, כל הכשלים שמדברים עליהם וחוזרים עליהם אכן קיימים, ואכן התעלמו מהאזהרות ומהקריאות לעשות משהו ולתקן. אבל ראבק - בני אדם, שימו לב מי הולך לפניכם, מי נפל, מעד, נמחץ, נחנק.....חכו רגע. לאן אתם רצים בעיוורון חסר מחשבה או שיקול דעת? </p><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjFL3xZ4LtQ2EYFz4T6uzilfZCSesjJY4FlvAUQ4CEQh8lbl8_uyyvjvlV9fQCBuqzUQ9ZM1q0HTexwlVtuM_4VTak0WPXYVD0jUbL7L0GJAurTgirjijUSHN2GwGZjH6OAL3TpzldE8Man/s650/%25D7%2594%25D7%2590%25D7%25A1%25D7%2595%25D7%259F-%25D7%2591%25D7%2594%25D7%25A8-%25D7%259E%25D7%2599%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F_thumb1__w650h331q80.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="331" data-original-width="650" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjFL3xZ4LtQ2EYFz4T6uzilfZCSesjJY4FlvAUQ4CEQh8lbl8_uyyvjvlV9fQCBuqzUQ9ZM1q0HTexwlVtuM_4VTak0WPXYVD0jUbL7L0GJAurTgirjijUSHN2GwGZjH6OAL3TpzldE8Man/s320/%25D7%2594%25D7%2590%25D7%25A1%25D7%2595%25D7%259F-%25D7%2591%25D7%2594%25D7%25A8-%25D7%259E%25D7%2599%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F_thumb1__w650h331q80.jpg" width="320" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="background-color: #ebebeb; font-family: "Open Sans Hebrew", Arial, sans-serif; font-size: 14px; text-align: right;">שימוש לפי סעיף 27 א</span></td></tr></tbody></table><br /><p><br /></p>רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-4851776610554563852021-04-14T10:32:00.003+03:002021-04-14T10:32:46.081+03:00כל הארץ דגלים דגלים<p> יום העצמאות של ילדותי. כל הארץ דגלים.</p><p><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" class="BLOG_video_class" height="266" src="https://www.youtube.com/embed/DlxLIhqzEcc" width="320" youtube-src-id="DlxLIhqzEcc"></iframe></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">לא היתה טלוויזיה עדיין. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">היינו הולכים ברגל כדי לראות את הצועדים בצעדת ארבעת הימים כשהם היו עוברים בשכונה שלנו.</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">נוסעים באוטובוס לאיזה מגרש שבו נערך טקס - לא זוכרת בכלל אם זה היה יום הזכרון או יום העצמאות. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">היינו רואים זיקוקי די נור (כך קראנו לזה) מאירים את כל השמיים. זה היה מהפנט. מרגש. מרהיב. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">בגיל יותר מאוחר הייתי נוסעת עם החברים מהתנועה למרכז העיר והיינו רוקדים הורה וריקודי עם אחרים ברחובות. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">בשלב כלשהו התחילו גם פטישי הפלסטיק - לא אהבתי את המנהג הזה. לא אהבתי לחטוף את זה בראש ולא נטיתי להחטיף לאחרים. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">היתה תחושה של כיף. של חג. של ביחד. של עם. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">שנים אחר כך, כאמא לילדים צעירים, תלינו דגל במרפסת הדירה ומתי שהוא גם התחלתי לנסוע עם דגלים ברכב. זוכרת את הרעש המעצבן שהם עשו תוך כדי נסיעה. ואם חלילה פתחנו חלון הדגל נפל בטעות. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">זוכרת צפייה משותפת בטקס הדלקת המשואות. ההתרגשות עד דמעות. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">זוכרת התהלכות עם הילדים ברחוב - שנסגר לתנועה - בערב יום העצמאות. מפגשים עם מכרים, קנייה של ממתקים או אוכל רחוב אחר, כל מיני אביזרים שזוהרים בחושך. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">במות עם הופעות של "אפרוחי...." שם יישוב כזה או אחר ששרו ורקדו בפני קהל סלחני ואוהד.</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">זוכרת ביום העצמאות עצמו "מצעד מחולות". באחת השנים אפילו ילדיי השתתפו בזה. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">ושוב - זוכרת אווירה של חג. של ביחד. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">בתקופת הפיגועים הגדולים של שנת 20001-2002 גם זה נפסק. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">היום נראה לי שהורה כבר לא רוקדים ברחובות. אולי רק חניכי בני עקיבא. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">את פטישי הפלסטיק החליפו קנקני ספריי קצף וחוטים. מלכלך, מעצבן, מזיק לילדים ולסביבה. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">נותרו הזיקוקים. וטקס הדלקת המשואות. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">על במות הבידור אמנים מפורסמים שגובים הון עתק מהעיריות. הון שרבים חושבים שעדיף היה שישקיעו ביותר שירות לתושב. ממילא הקורונה חיסלה את זה, ונראה לי שגם השנה זה עדיין לא מתחדש. ואולי טוב שכך. ואולי דווקא נחמד שנוער ואחרים יכולים פעם בשנה לקבל בחינם הופעה אמיתית של אמן סתם כך בכיכר היישוב. באמת שלא יודעת. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">מה שהכי בולט לי, מעבר לכל הפוליטיזציה של הכל, הוא שבעיני רבים העצמאות שלנו נתפסת כמובנת מאליה. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">אז לא, היא לא מובנת מאליה. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">המדינה לא מובנת מאליה. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">ונכון שהמדינה הולכת לאחרונה לכיוונים מסוכנים ומדאיגים. מדאיגים מאד. ולפעמים אני לא מרגישה לגמרי שייכת, כמו שהרגשתי פעם. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">אבל בשלב זה היא עדיין מדינה והיא עדיין שלי. וזה לגמרי לא מובן מאליו. לפחות לא עבורי. </div><p></p>רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-75354551556709631582021-04-08T07:53:00.000+03:002021-04-08T07:53:16.533+03:00יום השואה שלי<p>כל ילד שגדל בישראל מקבל כמובן מאליו את היום הזה, שבו נזכרים בשואה, מדברים על השואה, מראיינים ניצולים, מקרינים סרטים תיעודיים ועלילתיים, עומדים בצפירה. זה חלק מה-DNA שלנו.</p><p>ניסיתי להיזכר מתי זה היה בדיוק שהבנתי את מימדי הזוועה, האסון הזה שפקד את עמנו, שחיסל ומחק כמעט שליש מיהודי העולם?</p><p>מתי לראשונה הרגשתי את זה באמת? בבטן, בלב, ולא רק כסיפור, כמידע, כמילים?</p><p>זה היה כשהייתי בת שלוש עשרה. הייתי בכיתה ח' בחטיבת הביניים, והקרינו לנו בבית הספר סרט שבו הראו את מה שהאמריקאים או האנגלים צילמו כאשר נכנסו לאחד ממחנות ההשמדה - אולי זה היה אושוויץ או ברגן בלזן. לא זוכרת. </p><p>ראיתי אז לראשונה את המוזלמנים המהלכים או רובצים חסרי כוחות.</p><p>ראיתי את הדחפורים עורמים גופות ושלדים. </p><p>ראיתי ערימות של אפר. </p><p>ופתאום זה היכה בי. פתאום הרגשתי את מה שבאמת קרה, וגם, משום מה, פתאום הרגשתי את הקשר של כל זה אלי. </p><p>לא היו לי קרובי משפחה מדרגה ראשונה שניספו בשואה או ששרדו אותה. </p><p>ידעתי שכל אחיו ובני דודיו של סבא שלי ניספו - אבל אמא שלי לא הכירה אותם ולא פגשה אותם מעולם. </p><p>סבי השני, מצד אבא, איבד את כל משפחתו עוד בפוגרומים בתחילת המאה העשרים או סוף המאה התשע עשרה. הוא היה שורד יחיד מכל משפחתו והוא עזב את אירופה כבר בתור בחור צעיר. </p><p>אז לא היה לי קשר אישי ישיר, קשר משפחתי ישיר לשואה.</p><p>לא גדלתי כדור שני לשואה, לא באופן ישיר. </p><p>אבל באותו יום שואה בגיל שלוש עשרה, נוצר החוט המקשר. באותו יום - לא יודעת להסביר איך ולמה - התחברתי לאסון הנורא ולסבל ולשכול הלאומי והפנמתי אותו והפכתי אותו לחלק ממני. </p><p>וההבנה הזאת שנחתה עלי באותו יום, ממשיכה ללוות אותי כל השנים מאז ועד היום. </p><p>ויחד איתה גם ההבנה שלא משנה מה קורה כאן בינינו לבין עצמנו, כמה אני לא מרוצה מתהליכים חברתיים ופוליטיים שקורים כאן, זה הבית שלי. זה המקום ליהודים. כאן גידלתי את ילדיי. כאן, על הטוב ועל הרע שיש כאן, הגורל שלי לא תלוי בטוב לבם או רצונם הטוב של זרים, שבכל רגע נתון עלולים שוב להחליט שיש צורך להשמיד אותנו. </p><p>וזה מה שאני מזכירה לעצמי, מפעם לפעם, ובאופן חד וברור יותר בכל יום שואה מחדש. </p><p>לזכור ולא לשכוח. </p>רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4346001022262631536.post-11780102810980517302017-12-20T12:11:00.003+02:002021-02-14T10:59:51.994+02:00תתחדשי רקפת, יש לך בלוג<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">תתחדשי רקפת <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh12vg3yGIndfSNVsuKcE6u2Kh5QHgFOzRyHQAgoehaAPfiXm6BlG9kTxhEbQGHN1pVNQnKxmbVo2yxJmTwp4StJQGrZnlzyrrflFM0BePNj2I4mXnWxoHogjB-wj8LHj2BMJX_zo5QwQYX/s960/%25D7%25A8%25D7%25A7%25D7%25A4%25D7%25AA+%25D7%2591%25D7%25A1%25D7%259C%25D7%25A2+3.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="540" data-original-width="960" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh12vg3yGIndfSNVsuKcE6u2Kh5QHgFOzRyHQAgoehaAPfiXm6BlG9kTxhEbQGHN1pVNQnKxmbVo2yxJmTwp4StJQGrZnlzyrrflFM0BePNj2I4mXnWxoHogjB-wj8LHj2BMJX_zo5QwQYX/s320/%25D7%25A8%25D7%25A7%25D7%25A4%25D7%25AA+%25D7%2591%25D7%25A1%25D7%259C%25D7%25A2+3.jpg" width="320" /></a></div><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">יש לך בלוג</div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">את הבלוג הזה הקמתי ועיצבתי לפני כשלוש שנים, ומאז לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל לכתוב.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">אז אולי עכשיו זה סוף סוף יקרה.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /></div>
רקפתhttp://www.blogger.com/profile/14409600436260783728noreply@blogger.com1