כשנשמעת אזעקה הלב שלי בנפילה חופשית.
הבטן מתערבלת, אני מייד חייבת לשירותים - אבל אי אפשר, כי צריך לרוץ לממ"ד, ולהיסגר שם כמה שיותר מהר. ולהתאפק עשר דקות. ובעלי תמיד מחפף ויוצא מהממ"ד כמה דקות לפני הזמן. ואני נלחצת מזה.
בתקופה של אזעקות, כל דבר נשמע לי כמו התחלה של אזעקה.
משאית שבולמת, אופנוע שמאיץ, יללה של חתול מיוחם מחוץ לחלון.
אחרי אזעקה הגוף עדיין בסְטרֵס.
דבר ראשון אני רצה להתיישב בשירותים.
ואחר כך, אם זה במהלך היום - אני לא מסוגלת לאכול אחרי כן. אם זה בלילה אני לא מצליחה להירדם זמן רב אחרי.
במהלך האזעקה אני הולכת בזהירות, פוחדת ליפול ולהיחבל בדרך לממ"ד.
באזור שלי יש אזעקות מעטות בימים אלה, ואני חושבת על כל האנשים בדרום שחיים ככה כבר מעל לעשרים שנה. במצב של טראומה תמידית. זה אפילו לא פוסט-טראומה כי פוסט זה "אחרי" והם לעולם לא אחרי. איך אפשר לחיות ככה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה