יום העצמאות של ילדותי. כל הארץ דגלים.
לא היתה טלוויזיה עדיין.
היינו הולכים ברגל כדי לראות את הצועדים בצעדת ארבעת הימים כשהם היו עוברים בשכונה שלנו.
נוסעים באוטובוס לאיזה מגרש שבו נערך טקס - לא זוכרת בכלל אם זה היה יום הזכרון או יום העצמאות.
היינו רואים זיקוקי די נור (כך קראנו לזה) מאירים את כל השמיים. זה היה מהפנט. מרגש. מרהיב.
בגיל יותר מאוחר הייתי נוסעת עם החברים מהתנועה למרכז העיר והיינו רוקדים הורה וריקודי עם אחרים ברחובות.
בשלב כלשהו התחילו גם פטישי הפלסטיק - לא אהבתי את המנהג הזה. לא אהבתי לחטוף את זה בראש ולא נטיתי להחטיף לאחרים.
היתה תחושה של כיף. של חג. של ביחד. של עם.
שנים אחר כך, כאמא לילדים צעירים, תלינו דגל במרפסת הדירה ומתי שהוא גם התחלתי לנסוע עם דגלים ברכב. זוכרת את הרעש המעצבן שהם עשו תוך כדי נסיעה. ואם חלילה פתחנו חלון הדגל נפל בטעות.
זוכרת צפייה משותפת בטקס הדלקת המשואות. ההתרגשות עד דמעות.
זוכרת התהלכות עם הילדים ברחוב - שנסגר לתנועה - בערב יום העצמאות. מפגשים עם מכרים, קנייה של ממתקים או אוכל רחוב אחר, כל מיני אביזרים שזוהרים בחושך.
במות עם הופעות של "אפרוחי...." שם יישוב כזה או אחר ששרו ורקדו בפני קהל סלחני ואוהד.
זוכרת ביום העצמאות עצמו "מצעד מחולות". באחת השנים אפילו ילדיי השתתפו בזה.
ושוב - זוכרת אווירה של חג. של ביחד.
בתקופת הפיגועים הגדולים של שנת 20001-2002 גם זה נפסק.
היום נראה לי שהורה כבר לא רוקדים ברחובות. אולי רק חניכי בני עקיבא.
את פטישי הפלסטיק החליפו קנקני ספריי קצף וחוטים. מלכלך, מעצבן, מזיק לילדים ולסביבה.
נותרו הזיקוקים. וטקס הדלקת המשואות.
על במות הבידור אמנים מפורסמים שגובים הון עתק מהעיריות. הון שרבים חושבים שעדיף היה שישקיעו ביותר שירות לתושב. ממילא הקורונה חיסלה את זה, ונראה לי שגם השנה זה עדיין לא מתחדש. ואולי טוב שכך. ואולי דווקא נחמד שנוער ואחרים יכולים פעם בשנה לקבל בחינם הופעה אמיתית של אמן סתם כך בכיכר היישוב. באמת שלא יודעת.
מה שהכי בולט לי, מעבר לכל הפוליטיזציה של הכל, הוא שבעיני רבים העצמאות שלנו נתפסת כמובנת מאליה.
אז לא, היא לא מובנת מאליה.
המדינה לא מובנת מאליה.
ונכון שהמדינה הולכת לאחרונה לכיוונים מסוכנים ומדאיגים. מדאיגים מאד. ולפעמים אני לא מרגישה לגמרי שייכת, כמו שהרגשתי פעם.
אבל בשלב זה היא עדיין מדינה והיא עדיין שלי. וזה לגמרי לא מובן מאליו. לפחות לא עבורי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה