כל ילד שגדל בישראל מקבל כמובן מאליו את היום הזה, שבו נזכרים בשואה, מדברים על השואה, מראיינים ניצולים, מקרינים סרטים תיעודיים ועלילתיים, עומדים בצפירה. זה חלק מה-DNA שלנו.
ניסיתי להיזכר מתי זה היה בדיוק שהבנתי את מימדי הזוועה, האסון הזה שפקד את עמנו, שחיסל ומחק כמעט שליש מיהודי העולם?
מתי לראשונה הרגשתי את זה באמת? בבטן, בלב, ולא רק כסיפור, כמידע, כמילים?
זה היה כשהייתי בת שלוש עשרה. הייתי בכיתה ח' בחטיבת הביניים, והקרינו לנו בבית הספר סרט שבו הראו את מה שהאמריקאים או האנגלים צילמו כאשר נכנסו לאחד ממחנות ההשמדה - אולי זה היה אושוויץ או ברגן בלזן. לא זוכרת.
ראיתי אז לראשונה את המוזלמנים המהלכים או רובצים חסרי כוחות.
ראיתי את הדחפורים עורמים גופות ושלדים.
ראיתי ערימות של אפר.
ופתאום זה היכה בי. פתאום הרגשתי את מה שבאמת קרה, וגם, משום מה, פתאום הרגשתי את הקשר של כל זה אלי.
לא היו לי קרובי משפחה מדרגה ראשונה שניספו בשואה או ששרדו אותה.
ידעתי שכל אחיו ובני דודיו של סבא שלי ניספו - אבל אמא שלי לא הכירה אותם ולא פגשה אותם מעולם.
סבי השני, מצד אבא, איבד את כל משפחתו עוד בפוגרומים בתחילת המאה העשרים או סוף המאה התשע עשרה. הוא היה שורד יחיד מכל משפחתו והוא עזב את אירופה כבר בתור בחור צעיר.
אז לא היה לי קשר אישי ישיר, קשר משפחתי ישיר לשואה.
לא גדלתי כדור שני לשואה, לא באופן ישיר.
אבל באותו יום שואה בגיל שלוש עשרה, נוצר החוט המקשר. באותו יום - לא יודעת להסביר איך ולמה - התחברתי לאסון הנורא ולסבל ולשכול הלאומי והפנמתי אותו והפכתי אותו לחלק ממני.
וההבנה הזאת שנחתה עלי באותו יום, ממשיכה ללוות אותי כל השנים מאז ועד היום.
ויחד איתה גם ההבנה שלא משנה מה קורה כאן בינינו לבין עצמנו, כמה אני לא מרוצה מתהליכים חברתיים ופוליטיים שקורים כאן, זה הבית שלי. זה המקום ליהודים. כאן גידלתי את ילדיי. כאן, על הטוב ועל הרע שיש כאן, הגורל שלי לא תלוי בטוב לבם או רצונם הטוב של זרים, שבכל רגע נתון עלולים שוב להחליט שיש צורך להשמיד אותנו.
וזה מה שאני מזכירה לעצמי, מפעם לפעם, ובאופן חד וברור יותר בכל יום שואה מחדש.
לזכור ולא לשכוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה