כל הארץ דגלים דגלים

 יום העצמאות של ילדותי. כל הארץ דגלים.

לא היתה טלוויזיה עדיין. 

היינו הולכים ברגל כדי לראות את הצועדים בצעדת ארבעת הימים כשהם היו עוברים בשכונה שלנו.

נוסעים באוטובוס לאיזה מגרש שבו נערך טקס - לא זוכרת בכלל אם זה היה יום הזכרון או יום העצמאות. 

היינו רואים זיקוקי די נור (כך קראנו לזה) מאירים את כל השמיים. זה היה מהפנט. מרגש. מרהיב. 

בגיל יותר מאוחר הייתי נוסעת עם החברים מהתנועה למרכז העיר והיינו רוקדים הורה וריקודי עם אחרים ברחובות. 

בשלב כלשהו התחילו גם פטישי הפלסטיק - לא אהבתי את המנהג הזה. לא אהבתי לחטוף את זה בראש ולא נטיתי להחטיף לאחרים. 

היתה תחושה של כיף. של חג. של ביחד. של עם. 

שנים אחר כך, כאמא לילדים צעירים, תלינו דגל במרפסת הדירה ומתי שהוא גם התחלתי לנסוע עם דגלים ברכב. זוכרת את הרעש המעצבן שהם עשו תוך כדי נסיעה. ואם חלילה פתחנו חלון הדגל נפל בטעות. 

זוכרת צפייה משותפת בטקס הדלקת המשואות. ההתרגשות עד דמעות. 

זוכרת התהלכות עם הילדים ברחוב - שנסגר לתנועה - בערב יום העצמאות. מפגשים עם מכרים, קנייה של ממתקים או אוכל רחוב אחר, כל מיני אביזרים שזוהרים בחושך. 

במות עם הופעות של "אפרוחי...." שם יישוב כזה או אחר ששרו ורקדו בפני קהל סלחני ואוהד.

זוכרת ביום העצמאות עצמו "מצעד מחולות". באחת השנים אפילו ילדיי השתתפו בזה. 

ושוב - זוכרת אווירה של חג. של ביחד. 

בתקופת הפיגועים הגדולים של שנת 20001-2002 גם זה נפסק. 

היום נראה לי שהורה כבר לא רוקדים ברחובות. אולי רק חניכי בני עקיבא. 

את פטישי הפלסטיק החליפו קנקני ספריי קצף וחוטים. מלכלך, מעצבן, מזיק לילדים ולסביבה. 

נותרו הזיקוקים. וטקס הדלקת המשואות. 

על במות הבידור אמנים מפורסמים שגובים הון עתק מהעיריות. הון שרבים חושבים שעדיף היה שישקיעו ביותר שירות לתושב. ממילא הקורונה חיסלה את זה, ונראה לי שגם השנה זה עדיין לא מתחדש. ואולי טוב שכך. ואולי דווקא נחמד שנוער ואחרים יכולים פעם בשנה לקבל בחינם הופעה אמיתית של אמן סתם כך בכיכר היישוב. באמת שלא יודעת. 

מה שהכי בולט לי, מעבר לכל הפוליטיזציה של הכל, הוא שבעיני רבים העצמאות שלנו נתפסת כמובנת מאליה. 

אז לא, היא לא מובנת מאליה. 

המדינה לא מובנת מאליה. 

ונכון שהמדינה הולכת לאחרונה לכיוונים מסוכנים ומדאיגים. מדאיגים מאד. ולפעמים אני לא מרגישה לגמרי שייכת, כמו שהרגשתי פעם. 

אבל בשלב זה היא עדיין מדינה והיא עדיין שלי. וזה לגמרי לא מובן מאליו. לפחות לא עבורי. 

יום השואה שלי

כל ילד שגדל בישראל מקבל כמובן מאליו את היום הזה, שבו נזכרים בשואה, מדברים על השואה, מראיינים ניצולים, מקרינים סרטים תיעודיים ועלילתיים, עומדים בצפירה. זה חלק מה-DNA שלנו.

ניסיתי להיזכר מתי זה היה בדיוק שהבנתי את מימדי הזוועה, האסון הזה שפקד את עמנו, שחיסל ומחק כמעט שליש מיהודי  העולם?

מתי לראשונה הרגשתי את זה באמת? בבטן, בלב, ולא רק כסיפור, כמידע, כמילים?

זה היה כשהייתי בת שלוש עשרה. הייתי בכיתה ח' בחטיבת הביניים, והקרינו לנו בבית הספר סרט שבו הראו את מה שהאמריקאים או האנגלים צילמו כאשר נכנסו לאחד ממחנות ההשמדה - אולי זה היה אושוויץ או ברגן בלזן. לא זוכרת. 

ראיתי אז לראשונה את המוזלמנים המהלכים או רובצים חסרי כוחות.

ראיתי את הדחפורים עורמים גופות ושלדים. 

ראיתי ערימות של אפר. 

ופתאום זה היכה בי. פתאום הרגשתי את מה שבאמת קרה, וגם, משום מה, פתאום הרגשתי את הקשר של כל זה אלי. 

לא היו לי קרובי משפחה מדרגה ראשונה שניספו בשואה או ששרדו אותה. 

ידעתי שכל אחיו ובני דודיו של סבא שלי ניספו - אבל אמא שלי לא הכירה אותם ולא פגשה אותם מעולם. 

סבי השני, מצד אבא, איבד את כל משפחתו עוד בפוגרומים בתחילת המאה העשרים או סוף המאה התשע עשרה. הוא היה שורד יחיד מכל משפחתו והוא עזב את אירופה כבר בתור בחור צעיר. 

אז לא היה לי קשר אישי ישיר, קשר משפחתי ישיר לשואה.

לא גדלתי כדור שני לשואה, לא באופן ישיר. 

אבל באותו יום שואה בגיל שלוש עשרה, נוצר החוט המקשר. באותו יום - לא יודעת להסביר איך ולמה - התחברתי לאסון הנורא ולסבל ולשכול הלאומי והפנמתי אותו והפכתי אותו לחלק ממני. 

וההבנה הזאת שנחתה עלי באותו יום, ממשיכה ללוות אותי כל השנים מאז ועד היום. 

ויחד איתה גם ההבנה שלא משנה מה קורה כאן בינינו לבין עצמנו, כמה אני לא מרוצה מתהליכים חברתיים ופוליטיים שקורים כאן, זה הבית שלי. זה המקום ליהודים. כאן גידלתי את ילדיי. כאן, על הטוב ועל הרע שיש כאן, הגורל שלי לא תלוי בטוב לבם או רצונם הטוב של זרים, שבכל רגע נתון עלולים שוב להחליט שיש צורך להשמיד אותנו. 

וזה מה שאני מזכירה לעצמי, מפעם לפעם, ובאופן חד וברור יותר בכל יום שואה מחדש. 

לזכור ולא לשכוח.